רש"י על בראשית ח׳:ד׳

« רש"י על בראשית ח׳:ג׳ רש"י על בראשית ח׳:ה׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

והוא ז' לכסליו שבו פסקו גשמים. דאי אפשר לומר לירידה שהרי לא כלו ארבעים יום של גשמים וק"נ יום של תגבורת עד אחד בסיון דאין סברא שהק"נ יום היו מ' של ירידה וק"י של תגבורת אלא או כולם של גשם או כולם של תגבורת ואי אפשר שיהיו של גשם א"כ יחוייב שיהיו כולן תגבורת א"כ ארבעים יום לחוד וק"נ יום לחוד ולא כלו עד אחד בסיון:

1 גור אריה פתח ↗

והוא ז' לכסלו שבו פסקו הגשמים. כי לירידת הגשמים אי אפשר לומר, שאם כן תהיה מנוחת התיבה בי"ז באייר, ואי אפשר לומר, שהרי היו תגבורת המים עד ר"ח סיון רש"י פסוק ג, ולא תהא נחה תוך ימי התגבורת כ"ה ברא"ם:

1 משכיל לדוד פתח ↗

בחדש השביעי וכו׳ ט״ו אמה לס׳ יום וכו׳ ק״ל דהא לא משכחת לה אלא נ״ט יום בב׳ חדשים כסדרן דתמוז חסר ואב מלא וקרא כתיב בעשירי בא׳ לחדש נראו ראשי ההרים ולפי דברי רש״י א״א ליראות ראשי ההרים עד בקר יום שני באב והיכי כתיב בא׳ לחדש ולא ידעתי למה לא העיר בזה הרא״ם ז״ל וכעת צ״ע:

2 שפתי חכמים פתח ↗

משוקעת במים י"א אמה. פי' י"א אמה היתה עכ"פ משוקעת ואפשר יותר כי שמא יש הרים גבוהים יותר מהרי אררט ומה שלא עמדה התיבה איזה יום קודם שם שלא הגיע אצל אותן הרים וק"ל נלי"ט:

2 רמב"ן על בראשית פתח ↗

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כָּתַב רַשִׁ"י רש"י על בראשית ח':ד' מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם י"א אַמָּה, כְּפִי הַחֶשְׁבּוֹן הַכָּתוּב בְּפֵרוּשָׁיו. וְהוּא כֵּן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה בראשית רבה ל"ג:ז', אֲבָל כֵּיוָן שֶׁרַשִׁ"י מְדַקְדֵּק בִּמְקוֹמוֹת אַחֲרֵי מִדְרְשֵׁי הַהַגָּדוֹת וְטוֹרֵחַ לְבָאֵר פְּשָׁטֵי הַמִּקְרָא, הִרְשָׁה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, וּמִדְרָשִׁים רַבִּים חֲלוּקִים בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁאֵין הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה שֶׁאָמְרוּ נָאוֹת בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב, כִּי אִם נִסְבֹּל לְפָרֵשׁ "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" לַיּוֹם הַזֶּה הַנִּזְכָּר שֶׁכָּלָא בּוֹ הַגֶּשֶׁם, וְשָׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וְחָסוֹר שֶׁלֹּא כְּמִנְיַן הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הַנִּזְכָּר בְּהַתְחָלַת הַפָּרָשָׁה ז יא, וְכַמִּנְיָן הָאָמוּר בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה ח יד, אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁיַּחְזֹר מִיָּד בַּפָּסוּק הַשֵּׁנִי וְיֹאמַר "עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי" לְמִנְיָן אַחֵר, שֶׁיִּהְיֶה הָעֲשִׂירִי לִירִידַת הַגְּשָׁמִים. וְהָרְאָיָה מִן הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן חֶסְרוֹן שָׁוֶה לְכָל הַיָּמִים, אַמָּה לְד' יָמִים, אֵינָהּ רְאָיָה, כִּי מִן הַיָּדוּעַ בְּחֶסְרוֹן הַמַּיִם כִּי הַנַּחַל הַגָּדוֹל כַּאֲשֶׁר יֶחְסַר בִּתְחִלָּתוֹ אַמָּה לְד' יָמִים יֶחְסַר בְּסוֹפוֹ ד' אַמּוֹת לְיוֹם אֶחָד, וַהֲרֵי לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה בְּאֶחָד לְחֹדֶשׁ אָב נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, וּבְאֶחָד בְּתִשְׁרֵי חָרְבוּ הַמַּיִם, וְהִנֵּה בְּשִׁשִּׁים יוֹם חָסְרוּ כָּל גֹּבַהּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים שֶׁהֵם כַּמָּה אֲלָפִים אַמָּה. וְעוֹד כִּי שָׁלַח הַיּוֹנָה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לְחֹדֶשׁ אֱלוּל, וְהַמַּיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְהָאִילָנוֹת מְכֻסִּים, וְהִנֵּה חָרְבוּ כֻּלָּם בִּשְׁנֵים עָשָׂר יָמִים. וְעַל דֶּרֶךְ הַסְּבָרָא אִם הָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם י"א אַמָּה, וְהוּא יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ קוֹמָתָהּ, תִּטְבַּע, בַּעֲבוּר הֱיוֹתָהּ רְחָבָה מִלְּמַטָּה וְכֹלָה אֶל אַמָּה, כִּי הִיא הֵפֶךְ הַסְּפִינוֹת וְיֵשׁ בָּהּ כְּבֵדוּת גְּדוֹלָה. וְהַנִּרְאֶה בְּדֶרֶךְ הַפְּשָׁט כִּי חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם הָאֲמוּרִים בְּתִגְבֹּרֶת הַמַּיִם בראשית ז':כ"ד יִכְלְלוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל יְרִידַת הַגֶּשֶׁם, כִּי בָּהֶם עִקַּר הָרִבּוּי וְהַתִּגְבֹּרֶת, וְהִנֵּה הֵחֵלּוּ לַחְסֹר בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּנִיסָן, וַתָּנַח הַתֵּבָה אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם עַל הָרֵי אֲרָרָט בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ אִיָּר, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי לִירִידַת הַגֶּשֶׁם, וְאַחֲרֵי ע"ג יָמִים בְּאֶחָד לְחֹדֶשׁ אָב, הוּא הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לַיְּרִידָה, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. וְהִנֵּה תִּקַּנְנוּ תִּקּוּן מוּעָט בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם הָיוּ מִשִּׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוּא חֹדֶשׁ מַרְחֶשְׁוָן, עַד שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, וְהוּא יוֹם מְנוֹחַ הַתֵּבָה, כִּי אָז הֶעֱבִיר הַשֵּׁם רוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַמַּיִם לֶחָרָבָה, שֶׁחָסְרוּ מְאֹד, וַתָּנַח הַתֵּבָה. וְהָרְאָיָה כִּי לֹא אָמַר הַכָּתוּב בְּכָאן "וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְהָיוּ הַמַּיִם הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וַתָּנַח הַתֵּבָה וְגוֹ'" כַּאֲשֶׁר אָמַר בַּחֶסְרוֹן הָאַחֵר שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ רָאשֵׁי הֶהָרִים, כִּי בְּיוֹם הַחֶסְרוֹן נָחָה הַתֵּבָה. וְהַסֵּדֶר בָּעִנְיָן הַזֶּה כִּי בְּיוֹם רֶדֶת הַגֶּשֶׁם נִבְקְעוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וְנִפְתְּחוּ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וְיָרַד הַגֶּשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם וּבָהֶם גָּבְרוּ הַמַּיִם חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, וְנִפְסַק הַגֶּשֶׁם בְּסוֹף הָאַרְבָּעִים וְנִשְׁאֲרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם פְּתוּחוֹת, וְהָיָה הָאֲוִיר לַח מְאֹד וְכָל הָאָרֶץ מְלֵאָה מַיִם וְאֵינָם נִגְרָרִים בַּמּוֹרָד וְלֹא יִבְשׁוּ לְעוֹלָם, וְעָמְדוּ כֵּן בִּגְבוּרָתָם עַד מְלֹאת ק"נ יוֹם לִירִידַת הַגֶּשֶׁם, וְאָז הֶעֱבִיר הַשֵּׁם רוּחַ חָזָק מְאֹד בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, כִּי חָזְרוּ הַמַּיִם הַנּוֹבְעִים מֵהֶם אֶל מְקוֹמָם עַד אֲשֶׁר נִתְמַלֵּא הַתְּהוֹם כְּמוֹ שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה וְנִסְגְּרוּ פִּתְחֵי מַעְיְנוֹתָיו, וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִסְגְּרוּ, וַיִּיבַשׁ הָאֲוִיר מְאֹד בָּרוּחַ הַמְּיַבֵּשׁ, וְהַמַּיִם אֲשֶׁר בָּאָרֶץ לִחֵכָה. וְהִנֵּה חָסְרוּ הַמַּיִם הַרְבֵּה בַּיּוֹם הַהוּא, וַתָּנַח הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְאַחַר שִׁבְעִים וְשָׁלֹשׁ יוֹם בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ תַּמּוּז נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, וּמִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּעֲשָׂרָה לַחֹדֶשׁ פָּתַח נֹחַ חַלּוֹן הַתֵּבָה, וְאַחֲרֵי שָׁלֹשׁ שָׁבוּעוֹת הָלְכָה הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, וְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֵסִיר מִכְסֵה הַתֵּבָה:

2 חזקוני פתח ↗

ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום. פרש״‎י מכאן אתה למד כמה היתה התבה משוקעת במים וכו׳‎ וא״‎ת הרי קים לן שבראש חדש אב נראו ראשי ההרים ובראש חדש תשרי חזרו המים לסדרן ראשון כדכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ הרי שחסרו בס׳‎ יום הללו כל גובה ההרים ודבר גלוי הוא שיש הרים גבוהים יותר מט״‎ו אמה הרי שחסרו יותר מאמה לד׳‎ ימים, ואין לתרץ כיון שהתחילו לחסור חסרו הרבה אם כן לא תוכיח שיקוע התיבה במים אחת עשרה אמה, אלא י״‎ל שההרים ממעטים הרבה מחללו של עולם לפיכך חסרו כל גבהות של הרים בששים יום אבל למעלה מן ההרים חללו של עולם שוה ומשם ולמעלה חסרו אמה לכל ד׳‎ ימים כמו שפרש״‎י וראיה לדבר שלא מצינו לשון חסרון, כתיב: משנראו ראשי ההרים, למדך שאינו חשוב חסרון פשוט. ועוד פרש״‎י ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון כלומר אין זה שביעי אלא אייר ואם כן איך תפרש ותנח התיבה באייר בחדש השביעי לירידה בי״‎ז יום לחדש הרי עדיין לא כלתה תגבורת המים כמו שאמרנו שלא כלו המ׳‎ יום של גשמים וק״‎נ של תגבורת עד א׳‎ בסיון. והוא הסדר של כל ימות שנת המבול לשיטת רש״‎י נ״‎ע. בחדש השביעי הוא מרחשון דקיימא לן במסכת ר״‎ה ובסדר עולם חכמים אומרים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופה בשבעה עשר יום לחדש, נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת וגו', ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה מעלות השחר של י״‎ז במרחשון עד עלות השחר של כ״‎ח בכסלו ויהי המבול ארבעים יום וגו', ויסכרו מעינת תהום וגו', ויגברו המים, ותלך התבה על פני המים. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום מעלות השחר של כ״‎ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון מיד ויזכור אלקים את נח ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום כלומר התחילו לחסור בסוף חמשים ומאת יום הללו שכלו באחד בסיון, ותנח התבה בחדש השביעי בסיון שביעי לפסיקת הגשמים בי״‎ז יום לחדש, והמים היו הלוך וחסור מבאחד בסיון עד אב החדש העשירי לירידת הגשמים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים כלומר החמש עשרה אמה שגברו המים על ההרים חסרו מבאחד בסיון עד אחד באב לארבעת ימים חסרו אמה ויהי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים וכלו בעשרה באלול באותו יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב וגו', ויחל שבעת ימים כמו שפרש״‎י, וישלח את היונה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו וגו׳‎ ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מאתו. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה שלקחתו בזיתים שבראשי ההרים. וי״‎א מהר המשחה הביאתו דלא טפת ארעא דישראל במבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, מיד ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים וגו', ובמרחשון בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. יש תוהים על פרש״‎י מי דחקו לפרש מקץ ארבעים יום דהיינו משנראו ראשי ההרים אם כן למה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה הרי יש ארבעים ושבעה ימים משנראו ראשי ההרים עד שנשתלחה היונה והיתה יכולה לנוח על גבי כמה הרים. ויש דוחים זה בקש ואומרים שלא נתגלו פני הבקעה, אין זה מנוח, ומשקול הדעת י״‎ל שדעתו של פרש״‎י היה לומר שכל הפרשה כולה על הסדר נאמרה ומה שלא יספה היונה שוב אליו עוד כשנשתלחה באחרונה היינו באחד בתשרי כשחרבו המים. יש מתחילין למנות החמשים ומאת יום מי״‎ז במרחשון וכוללים בהן המ׳‎ יום של ירידת גשמים ומונין בחדש השביעי לירידה כמו שאנו מונים עשירי לירידה וה״‎ק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, שיש מט״‎ז במרחשון עד עשרים בניסן ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שכלים בעשרים בניסן ובאותו יום התחילו לחסור ותנח התבה באייר בחדש השביעי לירידה בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וחסרו הט״‎ו אמה שעל ראשי ההרים בצ״‎ה ימים שיש מעשרים בניסן עד א׳‎ באב אמה לששה ימים וחצי. וי״‎מ סוף פרשה זו אחר שטת סדר עולם ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור דהיינו מבאחד בסיון עד עשרה בתמוז מיד ויפתח נח את חלון התבה וגו׳‎ וישלח את הערב וגו', וייחל עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב הלכה וישבה לה על ההרים אותו היום ראש חדש אב היה כדכתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זהו אב דעשירי למרחשון שבו ירדו הגשמים שמקצת החדש ככולו אבל אין לומר על אלול דהוא עשירי לכסלו שבו פסקו הגשמים דאם כן בשילוח שלישי אמאי לא יספה היונה שוב אליו עוד להיכן הלכה הרי אתה רוצה לומר לא נראו ראשי ההרים עד אחד באלול ואל תתמה על מקרא זה של והמים היו הלוך וחסור וגו׳‎ לומר איך נקבע קודם שליחות היונה אלא מתוך שהתחיל לספר חסרון המים שחסרו מבאחד בסיון עד שנחה התבה הולך וגומר החסרון עד שנראו ראשי ההרים ומבאחד באב עד אחד בתשרי חרבו המים וכן כתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים, ובחדש השני בשבעה עשר יום לחדש יבשה הארץ.

1 בחדש השביעי. סִיוָן, וְהוּא שְׁבִיעִי לְכִסְלֵו שֶׁבּוֹ פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים:

2 בשבעה עשר יום. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיְתָה הַתֵּבָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם י"א אַמָּה, שֶׁהֲרֵי כְתִיב בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, זֶה אָב, שֶׁהִיא עֲשִׂירִי לְמַרְחֶשְׁוָן לִירִידַת גְּשָׁמִים, וְהֵם הָיוּ גְבוֹהִים עַל הֶהָרִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְחָסְרוּ מִיּוֹם אֶחָד בְּסִיוָן עַד אֶחָד בְּאָב חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לְשִּׁשִּׁים יוֹם, הֲרֵי אַמָּה לְד' יָמִים, נִמְצָא, שֶׁבְּי"ו בְּסִיוָן לֹא חָסְרוּ אֶלָּא ד' אַמּוֹת וְנָחָה הַתֵּבָה לְיוֹם הַמָּחֳרָת; לָמַדְתָּ, שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת י"א אַמָּה בַמַּיִם שֶׁעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים:

1 רש"י על בראשית פתח ↗

בעשירי נראו ראשי ההרים. זֶה אָב, שֶׁהוּא עֲשִׂירִי לְמַרְחֶשְׁוָן שֶׁהִתְחִיל הַגֶּשֶׁם. וְאִם תֹּאמַר הוּא אֱלוּל, וַעֲשִׂירִי לְכִסְלֵו שֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי סִיוָן, וְהוּא שְׁבִיעִי לַהַפְסָקָה – אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ שְׁבִיעִי אִי אַתָּה מוֹנֶה אֶלָּא לַהַפְסָקָה, שֶׁהֲרֵי לֹא כָלוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל יְרִידַת גְּשָׁמִים, וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל תִּגְבֹּרֶת הַמַּיִם עַד אֶחָד בְּסִיוָן; וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שְׁבִיעִי לַיְרִידָה, אֵין זֶה סִיוָן, וְהָעֲשִׂירִי אִי אֶפְשָׁר לִמְנוֹת אֶלָּא לַיְרִידָה, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר לַהַפְסָקָה וְהוּא אֱלוּל, אִי אַתָּה מוֹצֵא בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ; שֶׁהֲרֵי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם מִשֶׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים שִׁלַּח אֶת הָעוֹרֵב וְכ"א יוֹם הוֹחִיל בִּשְׁלִיחוּת הַיּוֹנָה, הֲרֵי שִׁשִּׁים יוֹם מִשֶּׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים עַד שֶׁחָרְבוּ פְנֵי הָאֲדָמָה. וְאִם תֹּאמַר בֶּאֱלוּל נִרְאוּ, נִמְצָא שֶׁחָרְבוּ בְּמַרְחֶשְׁוָן וְהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ רִאשׁוֹן, וְאֵין זֶה אֶלָּא תִּשְׁרֵי, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, וְלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוּא נִיסָן:

1 מזרחי פתח ↗

בחדש השביעי סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. לא אייר שהוא שביעי לחשון שבו ירדו הגשמים שהרי הק"נ יום של תגבורת הן חוץ מהמ' יום של מבול כי פי' ויגברו המים על הארץ הוא מאליהן שהרי הגשם לא היה רק ארבעים יום וארבעי' לילה ואין סברא שיהי' הפי' של ויגברו במ' יום מהגשם וק"י יום מאליהן אלא או כלן מאליהן או כלן מהגשם ואחר שאי אפשר שיהיו כלן מהגשם יחוייב שיהיו כלן מאליהן ופי' ויכלא הגשם בסוף הארבעים יום לא בסוף הק"נ יום רק שהמתין לחבר שני מיני ההפסק' הפסק הגשם שבסוף המ' יום וסכירת המעיינות שבסוף הק"נ יום והוא אמרו ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים המעיינות מלמטה וארובות השמים מלמעלה ומאמר ויכלא הגשם אארובות השמים קאי ויסכרו ארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים וליכא למימר שבתוך הק"י יום היה הגשם יורד יום ופוסק יום ובמ' יום היה הגשם יורד תמיד בלי הפסק כמו שפירש רבי אברהם ן' עזרא ויהיה פי' ויכלא הגשם בסוף הק"נ יום שכולל גם הגשם היורד יום ופוסק יום ויהיו בין הכל ק"נ יום כי אם יהיה פי' ויכלא הגשם בסוף הק"נ יום יהיה גם סכירת ארובות השמי' בסוף הק"נ יום כי כן כתוב ויסכרו ארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים ואי אפשר שיהיו ארובות השמים פתוחות בכל הק"נ יום ויהי' הגשם בק"י יום מהם יורד יום ופוסק יום כי פתיחת הארובות מורה על הפלגת הגשמי' וירידתן בכל יום ואם כן יחוייב מזה בהכרח שלא היתה פתיחת הארובו' רק באותן הארבעי' יום שהיה הגשם יורד בכל יום בלי הפסק ויחוייב מזה שהיתה סגירתן בסוף הארבעי' יום ואחר שבו ביום נכלא הגשם מן השמים כדכתיב ויסכרו ארובות השמי' ויכלא הגשם יחוייב בהכרח לומר שפי' ויכלא הגשם בסוף הארבעי' יום לכן דעת הרב היא הנכונה ומאחר שהק"נ יום הם חוץ מהמ' יום של מבול שוב אי אפשר לפרש השביעי אלא להפסקת הגשמי' שהרי אי אפשר לומר שהוא שביעי לירידת גשמי' כדלקמי' ולא שביעי לדין מזה הטעם עצמו ואף אם יהיו הק"נ יום יחד עם המ' יום של מבול עדיין יחוייב שתהי' מנוחת התיבה בתוך ימי התגבורת כל שכן אם יהיו הק"נ יום חוץ מהמ' יום וזה בטל ולא שביעי לחדשים שהוא חדש תשרי ויהי' הראשון שבו חרבו המים ג"כ ראשון לחדשי' שהוא חדש ניסן ויהי' משפט דור המבול י"ח חדשי' דא"כ הל"ל ותנח התיב' בשנת תר"א בחדש השביעי כמ"ש אותו גבי בחדש הראשון שחרבו המים:

1 גור אריה על בראשית פתח ↗

אין זה אלא תשרי. ואין לומר שהוא ניסן – ראשון לחדשים, ויהיה מן "ותנח התיבה בחודש השביעי" פסוק ד שהוא ראש חודש סיון רש"י שם עד שחרבו המים עשרה חדשים, שהרי נאמר כאן פסוק יד "בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ", ונאמר גם כן למעלה ז, יא "בחדש השני", מה "חדש השני" האמור למעלה הוא שני לתשרי רש"י שם, אף "שני" האמור כאן – שני לתשרי, וממילא ה"ראשון" שלפניו פסוק יג – הוא לתשרי. גם אין סברא לומר כלל שיהיה הכתוב מונה בענין אחד בשני ענינים מתחלפין, פעם לעיל ז, יא יהיה פירוש "שני" – לתשרי, ופעם פסוק יד לאייר. אבל אין להקשות דבפרשה הזאת מונה שלא לתשרי, דהא "ותנח התיבה בחדש השביעי" פסוק ד לאו לתשרי הוא, דהתם הוי טעמא שמונה למנין הפסקת הגשמים – מפני שעיקר הדבר תליא בזה דפסקו גשמים, והיו המים ממעטים עד חדש השביעי, אז "ותנח התיבה", אבל שיהיה מונה למנין החדשים – דהיינו מניסן – אחר שהכתוב כבר שם מונה לתשרי, זה לא יתכן:ומה שהקשה הרמב"ן פסוק ד איך יהיה סובל זה לשון הכתוב, שיהיה "בחדש השני" לעיל ז, יא – 'שני לדין', ו"בחדש השביעי" פסוק ד יהיה לחשבון הפסקת הגשם, וב"חודש העשירי" פסוקנו יהיה לחשבון ירידת הגשמים, לא כחשבון "שני" ולא כחשבון "שביעי", ואחר כך "בראשון באחד לחדש חרבו המים" פסוק יג יחזור למספר הראשון – 'ראשון לדין' וכו', זה לא קשיא מידי, כי חשבון "שני" לעיל ז, יא ראוי למנות לדין, שכך פירוש הכתוב כי בחדש השני שנגזר עליהם הדין – הוריד הקב"ה המבול עליהם, וראוי למנות לדין. ו"חדש השביעי" פסוק ד ראוי למנות להפסקת הגשמים, מפני שהכתוב מדבר במנוחת התיבה, שהיה התחלת הילוכה מסוף מ' יום, שכן כתב לעיל ז, יז "וירבו המים וגו'" כדכתיב למעלה, וכתב לך כי ב"חדש השביעי" חזרה התיבה לנוח, ולפיכך מונה הכתוב להפסקת הגשמים. ואמנם לקמן פסוקנו שהוא מונה שנראה ראשי ההרים, שרוצה לומר שהתחילה הארץ להתגלות אחר שהיתה מכוסה, מונה הכתוב לתחלת כסויה, והוא מיום שבא הגשם על הארץ, והשתא אתי שפיר הכל. וכן שחרבה האדמה פסוק יג, שהוא תכלית לגמרי מן המבול, ראוי למנות לדין, כמו שמונה הכתוב תחילת ביאת המבול לדין לעיל ז, יא, והשתא אתי שפיר החשבון כך. אבל חשבון הרמב"ן בנוי הוא על שאלו ק"ן יום פסוק ג היו נכללים בהם מ' יום של גשמים, ואין הענין כן כמו שאמרנו למעלה אות ז, שהק"ן יום מתחילין אחר המ' יום:

2 גור אריה פתח ↗

למדת שהיתה משוקעת וכו'. ואם תאמר ואיך יתכן זה דלא היה חסר רק ארבע אמות לט"ז ימים, דהא באב נראו ראשי ההרים פסוק ה, ובראש חודש תשרי חרבו המים פסוק יג, ולפי זה לא חסרו המים רק ט"ו אמה לס' יום, ולא יהיה אם כן שום הר בעולם רק ט"ו אמה, ויש לומר בודאי מתחלת חסרון המים לא נחסרו המים רק מעט מעט, כי אין כח באויר ליבש ולחסר, אבל כאשר כבר התחילו לחסור הרבה, בסוף יתוסף מאד לחסור. והא דקאמר שהיתה משוקעת י"א אמה, אף על גב דהשתא יש לומר דהרבה מזה היתה משוקעת, ותהיה חסרון המים בי"ו יום עד י"ז יום בסיון רק אמה, ואחר כך עד ר"ח אב י"ד אמה, ויהיה התיבה משוקעת במים י"ד אמה, אלא מה שאמרו ז"ל ב"ר לג, ז שהתיבה משוקעת במים י"א אמה רוצה לומר דפחות מזה אי אפשר, אבל יותר מזה לא ידענו, דאפשר דהיתה יותר משוקעת, אבל 'תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת' ר"ה ד ע"ב, לכך נקט י"א אמה. ועוד כי קודם שהיו ההרים מגולים אין חילוק, והיו המים נחסרים בכל יום בשוה, רק שאחר שנראה ראשי ההרים אז היה היובש קצת גובר, והיה תמיד מוסיף והולך בשביל ההרים הגבוהים שלא היה שם מים, ובכל מקום שאין מים החורב גובר שם, ולכך עד שנראו ראשי ההרים שלא היה שום חורב בעולם – היה חסרון המים בשוה, עד שהיו נראים ראשי ההרים, והתחיל להיות יובש בעולם, מאז כל יום ויום היה מוסיף היובש:

2 דברי דוד פתח ↗

בשבעה עשר יום, הרי אמה לד' ימים. א"ל א"כ היאך חסרו אח"כ הרבה מאד שהרי ס' יום יש מן שנראו ראשי ההרים עד שחרבה הארץ ממילא מגיע הרבה ליום אחד י"ל דכשהיו המים מכסים, מלמעלה לא היו חסרים רק מעט מעט אבל כשנתגלה הארץ ושלט שם אויר היה הרוח מחסר הרבה בכל יום:

« רש"י על בראשית ח׳:ג׳ רש"י על בראשית ח׳:ה׳ »